יום שישי בערב. הילדים, האישה ואני רחוצים, לבושים במיטב מחלצותינו, מתכוונים לצאת לארוחת ערב חגיגית אצל ההורים שלה. אנחנו מזדרזים, כבר עברנו בחמש דקות את השעה בה היינו צריכים לצאת לדרך והינה, כולנו מתקדמים אל היציאה, אני בודק אם הארנק בכיס, הטלפון בכיס השני, המפתחות ביד ואז אני שומע את הקול המוכר, חכה רגע. היא נזעקת ויוצאת לאיזה טיול מהיר בבית. הפעם היא חשבה שאולי יהיה קריר מאוחר יותר וכדאי לקחת לילדים ז'אקטים. אנחנו עומדים ומחכים דקה, שתיים שלוש והנה היא עם הז'קטים ביד, מוכנה ליציאה.
אחרי ארוחת הערב המלאה, החלפת הבדיחות המסורתית עם הגיסים וכל המשפחה וגם דיון קל בנושאים פוליטיים הבן הקטן מתחיל להיות עצבני. הוא כבר עבר את השעה שלו. אנחנו מחליפים בעיניים את המבט הזה של, יאללה הולכים. אני נעמד על שתי רגליים, מכין את הילדים, אפילו מלביש אותם בז'קטים שלא יהיה להם קר, שוב בודק האם הארנק והטלפון נמצאים הכיס, שולף את המפתחות ואנחנו מתקדמים אל היציאה והנה גם כאן. הפעם היא לא מנומסת, סתם נעמדת ומחליפה כמה מילים עם גיסתה. כשכולנו כבר ישובים וחגורים ומניעים את המכונית היא נזכרת פתאום ששכחה לקחת משהו מאמא שלה.
אין לי מושג למה ואיך, אבל ל פעם שאנחנו יוצאים ולא משנה אם אנחנו יוצאים מהבית לטיול, להורים, לקניות או אפילו סתם יוצאים לעבודה אני צריך לחכות לאישתי ליד הדלת או במכונית. בהתחלה לא שמתי לב לזה, אחר כך כששמתי לב לזה, חשבתי שזה מין קטע של נשים, אבל לאחרונה פתאום חשבתי על זה שזה אולי קטע ביני לבינה.
כאשר טענתי את העניין בפניה, אמרה שזה בגלל שאני יוצא ולא אכפת לי מכלום. היא לעומתי, חושבת על כל הדברים הקטנים, עוברת על איזו רשימה דימיונית וכמובן, כמו תמיד, נזכרת ששכחה משהו.
האם?
אני חושב שלא, אבל על כך בפעם הבאה.
